פסק-דין בתיק ת"א 7938-11-11

בפניי תביעה לפינוי מושכר בו מתגוררת הנתבעת 1 (להלן:"הנתבעת") כדיירת מוגנת.

בדירה החל להתגורר גם הנתבע 2 - שהוא נכדה (להלן:"הנתבע"), ובגין כך הוגשה תביעה לפינוי שנייהם.

התובעים הם מהמשפחה בעלת הזכויות במושכר ועילת הפינוי, עליה מושתתת התביעה, היא מגוריו של הנכד עם סבתו, בניגוד לאמור ולמוסכם בחוזה הדיירות המוגנת. אגב הדיון בתביעת הפינוי עלתה בין הצדדים מחלוקת גם באשר למהות זכות הנתבעת במושכר.

כפי שיפורט להלן, אף שנטען כי ביסוד מעבר הנכד להתגורר במושכר, עמד הצורך לסייע לסבתו, עלה באופן מפתיע, בעת שמיעת הראיות, כי הנ"ל מטופלת כבר תקופת זמן לא מבוטלת, באמצעות פיליפינית, באופן התומך בחשש התובעים, כי ביסוד הכניסה להתגורר בנכס עומד רק הרצון להקשות על פינויו, לאחר אריכות ימי הנתבעת. על אף האמור ואף שאין אני מקבלת את הטענה שביסוד שימוש הנתבע במושכר, עומדת העזרה שהוא מספק לנתבעת - מסקנתי היא כי אין מקום לקבל התביעה.

אף שהתביעה נדחית, נראה כי התובעים אינם צריכים לחשוש מפינוי המושכר בעתיד וזאת לנוכח דברים שעלו ואשר להם אדרש להלן.

טענות בכתבי בית הדין:

1.            התובעים הינם שניים מיורשיו של המנוח אברהים עווד (להלן: "המוריש"), הבעלים והמשכיר של הבית ברחוב אבן בטוטה 7 פינת אליעקובי, שכונת ואדי-אל-ג'וז, ירושלים (להלן: "המושכר" או "הדירה"). הנתבעת  הינה אלמנתו של המנוח פאיז עבד-אל-נור (להלן: "השוכר") שהלך לעולמו ביום 6.3.1979. לטענת התובעים - שכר השוכר, ביום 1.9.1959, את המושכר מהמוריש ובהמשך מכוח החוק, בהיותו מחזיק במועד הקובע לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (20.8.68, להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק"), הפך לדייר מוגן. עם פטירת השוכר עברו זכויות הדיירות המוגנת לנתבעת כבת זוגו ומאז ועד היום, היא ממשיכה להחזיק במושכר מכוח זכויות אלו.

הנתבע, יליד 1991, הינו נכד הנתבעת ולטענת התובעים הוא עבר להתגורר עם סבתו וזו העבירה לו החזקה בחלק מהבית. נטען כי האמור הינו בניגוד מוחלט להוראות הדין וחוזה השכירות, האוסר על העברת המושכר או חלקים ממנו לזולת, מבלי לקבל הסכמת התובעים ואף מבלי להודיע להם מראש.

2.            ביום 22.8.11 פנו התובעים אל הנתבעת והבהירו לה כי היא אינה רשאית להתיר לאחרים השימוש במושכר ובוודאי שאינה רשאית להעביר החזקה בו, או בחלקים ממנו, לזולת. עוד הובהר לנתבעת כי בהעברת החזקה במושכר לנתבע - היא עלולה לאבד את זכויותיה כדיירת מוגנת ולהיות מפונה מהבית. ביום 5.9.11 השיב ב"כ הנתבעת כי הוא דוחה את הדרישה מאחר שאין לה כל יסוד חוקי. יוער כי בתשובה אין מחלוקת על עצם העובדה שנטענה כי הנתבע החל להתגורר במושכר.

3.            על יסוד האמור, נטען להפרת התנאי השלישי לחוזה השכירות לפיו אין השוכר רשאי להעביר את זכות השכירות במושכר או להשכירו לאחרים, מבלי לקבל את הסכמת המשכיר בכתב. נטען, כי מעשיה של הנתבעת - מהווים עילת פינוי גם לפי סעיף 131(2) לחוק (עילת פינוי מקום בו הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי). הובהר כי הבעל המנוח של הנתבעת, היה שוכר מוגן שלא שילם דמי מפתח ולכן במותו הפכה אשתו לדיירת נגזרת (דור שני), בהתאם לסעיף 20(א) לחוק, אך בשונה מהנתבעת, לנתבע אין זכות מגורים במושכר. התובעים ביקשו פינוי הדירה וכן פיצול סעדים, באופן שיאפשר להם לתבוע נזקיהם הכספיים המצטברים עד לפינוי הדירה.

4.            הנתבעים טענו מנגד בהגנתם כי הנתבעת שכרה יחד עם בעלה המנוח את הדירה בשנת 1959 ובנה"ז חיו בו בשיתוף מוחלט. לטענת הנתבעת, עם מות בעלה, היא המשיכה להתגורר בבית כדיירת מוגנת וכך היא ממשיכה גם עד עצם היום הזה.

         לעניין מגוריו של הנתבע במושכר נטען כי הנתבעת, אשר היא כיום כבת 82, חולה סיעודית שאינה יכולה להתגורר בגפה ואינה מסוגלת לנהל חיים עצמאיים. בנסיבות אלו מתגורר איתה נכדה ומסייע לה, בהתאם לרצונה ולהסכמתה המלאה. נטען כי הנתבעת לא העבירה לנתבע  את החזקה בבית - כולו או חלקו ואף לא השכירה לו אותו. בנסיבות אלו נטען כי לא הופרו הוראות הסכם השכירות או הוראות החוק ולכן אין יסוד חוקי לדרישה לפנות הנתבעת מביתה. לסיום התנגדו הנתבעים לבקשה לפיצול סעדים והוסיפו וביקשו כי ככל שיהא צורך בכך, מתבקש ביהמ"ש להעניק להם סעד מן הצדק.

5.            לאחר שניסיון לגשר בין הצדדים, במסגרת מהו"ת, לא עלה יפה, נקבע קדם-משפט ליום 5.7.2012. במהלך הדיון עלה כי אין מחלוקת בין הצדדים על העובדה שהנתבע אכן מתגורר במושכר והמחלוקת נוגעת למעשה לנסיבות כניסתו לנכס. בהמשך להצעת ביהמ"ש, הסכים ב"כ התובעים שהנתבע יוסיף להתגורר בנכס - בכפוף לכך שב"כ הנתבעים תצהיר שהנכד, הוא הנתבע, לא יטען לזכות שכירות לאחר פטירת סבתו. כך תתאפשר, לאחר עשרות שנים, חזרת הנכס לבעליו - יורשי המשכיר. ב"כ הנתבעים סירבה ליתן ההצהרה האמורה ובנסיבות אלה נקבע התיק לשמיעת ראיות.

ראיות הצדדים:

6.            מטעם התביעה הוגש תצהיר של התובע 2, שהוא כאמור, בנו ואחד מיורשיו של המשכיר ואשר בו חזר על האמור בתביעה ובנספחיה (עותק מצו הירושה צורף כנספח א' לתביעה ועותק מחוזה השכירות שנחתם עם השוכר, צורף כנספח ב'. יתר הנספחים הם תכתובת שבין הצדדים, עובר להגשת התביעה). המצהיר חזר גם על המצב המשפטי כפי שהוא רואה אותו, בכל הנוגע להפרות הנתבעת את הסכם השכירות, את חוק הגנת הדייר ואת מעמדה כדיירת נגזרת בלבד.

7.            מטעם ההגנה הוגשו תצהיריהם של מר חליל עבד-אל נור ושל הנתבע. בנוסף הוגשה בקשה להתיר אי התייצבותה של הנתבעת, שמצבה הרפואי אינו מאפשר זאת.

         מר חליל עבד-אל-נור, בן הנתבעת, ואב הנתבע -הצהיר כי מצבה הבריאותי הקשה של הנתבעת, אינו מאפשר לה להופיע בפני ביהמ"ש לצורך בירור התביעה נגדה, אך כל העובדות ידועות לו באופן אישי ולכן הוא מוסר את התצהיר בשמה. בהתאם לתצהירו כבר בשנת 2003 מצא המל"ל את אמו זכאית לגמלת סיעוד, כמי שהינה תלויה לחלוטין בעזרת הזולת ברוב פעולות היום-יום. אישור הזכאות צורף וסומן א'. עם חלוף השנים מתדרדר מצב הנתבעת. היא נוטלת מדי יום כעשרים תרופות שונות, אינה מסוגלת לנוע ללא עזרת הזולת ומתקשה לצאת מביתה. מסמכים רפואיים צורפו וסומנו ב'-ד'. הנתבע, בנו, הינו בוגר רווק שהתנדב לסייע לסבתו. בחודש אוגוסט 2011 עבר בנו להתגורר עם סבתו. העד הוסיף כי אין, לא היה ולא נחתם שום הסכם בין הנתבעים - שכירות או אחר - עם כניסת הנתבע לדירת הנתבעת. הנתבע אינו משלם דמי שכירות והוא מתגורר בדירה בהתאם לבקשת הנתבעת, בהסכמתה וללא כל תמורה. הנתבעת, מעולם לא העבירה זכויותיה - כולן או חלקן - לנתבע או למישהו אחר, בכל צורה שהיא.

8.             הנתבע  הצהיר כי הוא יליד 1991 וסטודנט באוניברסיטה העברית. אף הוא הפנה לאמור בתצהיר אביו בנוגע למצב הרפואי של סבתו, תוך הפנייה לאותם המסמכים. כן הצהיר כי מעולם לא נחתם הסכם בינו לבין סבתו, הנוגע למגוריו עימה והיא מעולם לא העבירה לו זכויות כלשהן. בהתאם אין הוא משלם לסבתו דמי שכירות והוא מתגורר בדירה בהסכמתה, בהתאם לבקשתה וללא כל תמורה.

9.             בהמשך הגישו הנתבעים תעודה רפואית המפרטת את המצב הרפואי של הנתבעת. נטען כי זה אינו מאפשר התייצבותה בפני ביהמ"ש. כמו כן, הוגש תצהיר של הנתבעת, זאת לאחר שחלף המועד לעשות כן ולפי הנטען מטעמי זהירות.